הר הסודות - סיפורו של הר הצופים בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים
הר הצופים – בין המלחמות
עד הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, היה הלגיון הירדני (או בשמו הרשמי הלגיון הערבי) מעורב בתקריות אחדות מול כוחות ההגנה הישראליים, ובמקביל אימן כוחות ערביים וסייע להם במלחמה מול המדינה שבדרך.
התקרית המרכזית ביותר בה היה מעורב הלגיון, הייתה כיבוש גוש עציון ממש ערב הקמת המדינה, והטבח במגיני כפר עציון ביומו האחרון. עם הכרזת המדינה, פלש הלגיון הירדני, במקביל לכניסת צבאות מצרים וסוריה, לשטחי מדינת ישראל, נלחם בקרבות על רמת רחל, בקרבות באיזור לטרון, והקרב המפורסם ביותר, הקרב על ירושלים, בו הצליח הלגיון לקחת לידיו את כל מרחב העיר העתיקה, הר הזיתים ומזרח ירושלים. במשך כחצי שנה נמשכו הקרבות בין צה"ל לבין הירדנים עד להסכם שביתת הנשק שנחתם ב30/11/48 באחד הבתים בשכונת מוסררה.
בפגישה שנערכה בין משה דיין, שמספר חודשים לפני כן התמנה להיות מפקד ירושלים (אחרי שהיה מפקד גדוד 89) לבין עבדאללה א-תל מפקד ירושלים של הלגיון הירדני פרסו השניים מפה בקנה מידה של 1:20,000 וכל אחד סימן את מיקומם של כוחותיו מצפון לדרום. ב"רווח" שנוצר בין מיקומי הכוחות הישראליים, לבין מיקומי הכוחות הירדנים, הוחלט על "שטח הפקר" בו אין כניסה לאף אחד מהכוחות (למעט חריגים). חריגה אחת מרכזית הייתה הר הצופים.
על ההר פעלו עד לחודש אפריל 1948 (חודש לפני קום המדינה), האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה. בחודש אפריל, לאחר תקופה בה עלו להר רק בשיירות (מכיוון שהדרך עברה בלב שייח ג'ראח), הגיעה שיירה מלאה באנשי סגל וצוות בית החולים, ונקלעה למארב. באירוע נרצחו 78 מאנשי בית החולים, ולאחריה, הוחלט להפסיק את פעילות בית החולים והאוניברסיטה, ולהשאיר שם סגל בסיסי בלבד, רק כדי לתחזק את המקום. המלחמה המשיכה, וב7/7/48 תוך כדי ההפוגה הראשונה, חתמו הצדדים (דוד שאלתיאל מפקד ירושלים מהצד הישראל והקולונל לאש מפקד הדיוויזיה הראשונה מהצד הירדני בתיווך האו"ם) על כך שהר הצופים יהיה שטח מפורז ולמעשה הקרבות שם יוקפאו.
כחלק מההסכם, הן ישראל והן הירדנים יורידו את החיילים שנמצאים בהר. במקומם, בשטח הישראלי = האוניברסיטה, בית החולים ושכונת עיסאוויה (כפר קטן באותו זמן) יורשו להיות 85 שוטרים עם נשק קל, ו33 אנשי סגל של האוניברסיטה לטובת תיחזוק המקום. בצד הירדני יהיו כ40 שוטרים. תשעה חודשים לאחר מכן, חתמו משה דיין (שנתמנה למפקד ירושלים במקום שאלתיאל) ועבדאללה א-תל (מפקד הלגיון בירושלים) על חידוש ההסכם הזה.
ועכשיו לכמה שאלות מעניינות על ההתנהלות הישראלית בהר הצופים...
איך מתנהלים החיים בתוך מובלעת ב"מדינת אויב"?
העולים להר: להר עלו חיילים ישראלים מיחידות קרביות שונות שהיו מגיעים למשמרת של חודש על הר הצופים. החיילים היו מגיעים לירושלים, עוברים אימון מהיר בתחילת השבוע על נשק בריטי ישן – הנשק הקל שלפי ההסכמים היה מותר לשאת על ההר (ולא נשק כבד או נשק ישראלי חדיש), נכנסים למחנה שנלר, מקבלים מדי שוטר, וביום רביעי, היו עולים על המשוריינים בדרכם אל ההר.
מאיפה עוברים את הגבול למובלעת? אחת לשבועיים, הייתה מגיעה שיירה שהייתה מורכבת מ2 משוריינים ומשאית אחת אל מעבר מנדלבאום, המעבר שהיווה את שער "הגבול" בין השטח הישראלי לירדני, ונקרא כך על שם ביתו של ר' שמחה מנדלבאום שהתגורר בסמוך. השיירה הדו שבועית הייתה מגיעה לשער, עמוסה ב"שוטרים" (חיילים מחופשים) בציודם האישי ובאוכל ואספקה עבור החיילים על ההר. עם הגיעה למחסום, היו הירדנים פורקים את כל הציוד במשך שעה, מבצעים בו חיפושים כדי לוודא שאין נשקים, תחמושת ושאר דברים שהם לא רוצים שיגיעו להר, ולאחר מכן היו מעמיסים את הכל שוב.
דרך איפה נוסעים? הנסיעה הייתה עוברת בלב שכונת שייח ג'ראח, ומידי פעם נזרקו עליה אבנים. צה"ל היה בדריכות מאוד גבוהה בכל פעם ששיירה עברה, מחשש שהיא תיקלע למארב ומראות שיירת הדסה חס וחלילה יחזרו על עצמם.
איך נראו המשוריינים? המשוריינים היו חשוכים לגמרי למעט חרך צר בצד הקדמי, דרכו יכל הנהג לראות את הדרך. חלק מהחיילים ישבו על ספסלים שהיו לאורך דפנות המשוריין, וחלק עמדו בצפיפות, ושוב, כל זה במשוריין חנוק וחשוך לגמרי.
האם כל השוטרים על ההר היו חיילים רגילים? לא...בתוך ההר פעלה החל מאמצע שנות ה50 ועד מלחמת ששת הימים, יחידה סודית ביותר שקיבלה את השם "מצוף 247". היחידה לא הייתה מוזכרת אפילות ברישומי הצבא באותו זמן מרוב סודיות. זו הייתה יחידה קטנה של כ20-30 חיילים ובראשה עמד רב סרן שהיה מפקד ההר. הם לבשו בגדים אזרחיים (אפילו לא מדי משטרה) והמסווה שלהם היה שהם אנשי סגל של האוניברסיטה שנשארו על ההר לתחזק את המבנים (צריך לזכור שאף אחד לא ידע שזה יקח 19 שנים עד שנחזור, ובאותה מידה זה יכל לקחת שנה/5 שנים וכו' ולכן היה הגיון בלהמשך לתחזק את המבנה במקום). כינויו של מפקד ההר היה "המלך" או "מלך ההר" מכיוון שהוא היה היחיד מבין אנשיה היחידה שלבש מדים, וכובע השוטר שלו, עם תג הזהב עליו, נתן מראה מלכותי. חיילי היחידה נקראו "נערי המלך".
מה היה תפקידם? אנשי היחידה היו בתפקידים מיוחדים, כמו חבלנים, סמלי מבצעים, צלפים, אנשי מודיעין, והיו למעשה גם אחראים על פריקת הנשק הסודי שהוברח אל ההר.
איך הוברח נשק סודי אל ההר? בתוך המשוריין, הורכבו "דפנות כפולות". בדפנות האלו היו מחביאים בזוקות, ררנ"טים, מרגמות ועוד. כדי לפתוח את הדפנות, היה צריך ללחוץ במקביל על 4 נקודות, ואז הדופן הייתה משתחררת. רק נערי המלך – חיילי מצוף 247 ידעו איך מתפעלים את הדבר הזה. אבל הפטנט המרכזי להחבאת תחמושת, היה בגג המשוריין. הגג הוגבה על ידי פלטפורמה מסויימת, ונוצר מרווח של כ28 ס"מ שבו יכלו להחביא כל מה שרצו. כדי לפתוח את הגג, היו בתוך המשוריין, בתקרה, מעיין שני מאווררים קטנים עם ברגים מיוחדים. שותפי הסוד היו צריכים לפתוח במקביל, והגג היה מתרומם.
מה החביאו בתוך הגגות? מעבר לרימונים, מרגמות, תותחי 20 מ"מ, אפשר להגיד שהדבר המעניין ביותר שהחביאו בפנים, היו שני ג'יפי תול"ר ועוד ג'יפ סיור אחד שהועלו להר בגגות המוסלקים. כדי להעלות אותם, הם פורקו להמון חתיכות, ואלו לצד הצמיגים והמנוע הושכבו בתוך הגג, והורכבו מחדש על ההר.
לאן היו פורקים את כל התחמושת? השיירה הייתה עולה להר לאחר הבידוק הקפדני שאף פעם לא גילה את התחמושת, והייתה מלווה באיש או"ם. עם הגיעם להר, ופריקת "הציוד האישי", קיבל איש האו"ם זמן מנוחה במועדון (בעבר בית קפה) שהיה על ההר ובו הוא נהנה מקפה טוב, מוסיקה וכמובן אלכוהול. בזמן הזה, נפרק כל הציוד בלי שאף אחד רואה מתוך ההר אל מחסן בסמוך לבית החולים. עם ירידת איש האו"ם היה צריך להעמיס את הנשק לכיוון האוניברסיטה, אל בניין הכימיה על שם ויצמן. אנשי מצוף, היו לוקחים עגלה כבדה ומעמיסים עליה את כל הנשק. סיפור הכיסוי שלהם בפני שאר החיילים על ההר, היה שהנשק מוברח בתוך שקי קמח יחד עם האוכל. המטרה הייתה לשמור את סיפור הגג הסודי תחת מידור כבד.
מה היו עושים עם כל הנשק הסודי? הנשק היה מאוחסן לאורך הזמן בבניין הכימיה על שם ויצמן. במהלך היום, היו מסתובבים החיילים-שוטרים על ההר עם נשק בריטי מיושן. בלילה, כשהירדנים לא מבחינים, היו מסתובבים עם ה"עוזים" ועם הנשק המתקדם יותר...
היו אירועים מעניינים או חריגים על ההר לאורך השנים האלו? בהחלט...
גן החיות התנ"כי והאריה הבודד: בשנת 1947 הועבר להר הצופים גן החיות התנ"כי ששכן במרכז העיר ירושלים בסמוך לבית הרב קוק, והיה מעין פינת חי קטנה. הגן היה אמור להיות חלק מהגן הבוטני הגדול שהוקם על ההר. אף אחד לא צפה, שפחות משנה לאחר מכן, באפריל 47, אירוע שיירת הדסה עם 78 הנרצחים, יגזור כליה על בית החולים והאוניברסיטה על ההר, וכמובן גם על גן החיות הקטן. עם חתימת הסכם הר הצופים ביולי 48, ועם החתימה הסופית על הסכם שביתת הנשק ב49, נשאר גן החיות בשיממונו, כשהמבקרים היחידים בו, הם השוטרים (החיילים המחופשים על ההר).
בגלל הבידוק הקפדני הירדני על השיירות שעלו להר, ועל כמויות האוכל המועלה, לא ניתנה אפשרות כמעט להעלאת אוכל לבעלי החיים בהר, ומצבן החל להידרדר. במשך שנתיים הן קיבלו אוכל מצומצם, ומידי פעם קיבלו אישור להוריד חלק מהחיות למטה עם השיירות. האחרון שנשאר במקום הוא האריה הרעב, ובמרץ 1950, מדווח העיתון שסוף סוף, אחרי הגבלות כבדות בגלל היותו של האריה "יהודי" (כך כפי שמתאר העיתון) הועלו סוף סוף ארבעה חמורים כדי להשביע את רעבונו, אחרי שמספר שבועות לפני כן, שני חמורים שהגיעו עם השיירה, סורבו לעלות. בהמשך אותה שנה, הסכימו סוף סוף להוריד את האריה למטה, וגן החיות הועבר במלואו לאיזור מחנה שנלר, במרכז העיר.
הפטרול שנפגע ב1958: במורדות המזרחיים של הר הצופים, שכן "גן שולמית", חלק מהגן הבוטני הגדול על הר הצופים. במקום הזה, שהיה צמוד לגבולות הירדנים הסמוכים להר הצופים, וסמוך לשכונת עיסאוויה שהייתה בזמנו כפר בריבונות ישראלית (אך מקור לתקריות, מכיוון שהירדנים לאט לאט הלכו והשתלטו עליו) ביצעו מידי פעם פטרולים של השוטרים (החיילים) לטובת הפגנת ריבונות ישראלית. באחת מהתקריות, ב26 במאי 1958, יצא כח של 5 חיילים, לסיור שגרתי נוסף. הוראות הפתיחה באש בהר הצופים היו מהחמורות ביותר בכל המדינה, מתוך חשש שבמידה ויתפתח קרב משמעותי, הירדנים עשויים לנסות לכבוש את ההר בכוחות גדולים, וייקח זמן עד שתגבורת צה"לית תצליח לחבור אל הכוחות הנצורים והנקודה עלולה ליפול. לכן ההוראה הייתה להימנע ככל הניתן מפתיחה באש, להסתובב רק עם הנשקים הישנים, בלי מכשירי קשר ועוד.
כשהגיע כח החיילים לפטרול בגן שולמית בשעה 13:30 נפתחה עליו פתאום אש צלפים מדויקת מתוך החורשה בפאתי הכפר עיסאוויה ובמקביל מבית החולים אוגוסטה ויקטוריה. למעלה מ10 צלפי הלגיון ישבו והמטירו אש מדויקת. אחד מאנשי הכח רץ לאחור כדי לדווח לכח חיפוי על התקרית, ואלו, שכבר שמעו את היריות, עשו את דרכם לעבר החיילים הפצועים וההרוגים בשטח. כח החיפוי שמנה גם הוא 5 חיילים, הגיע לשטח ומיד נורתה גם עליו אש מדויקת.
בזמן הזה שכבו כבר רבים פצועים והרוגים בשטח. כח שלישי יצא לדרך ובינתיים הועבר הדיווח לאו"ם ולועדת שביתת הנשק בנסיון להרגיע את הירדנים. אלו טענו ש"חייל בדואי שהשתגע הוא זה שיורה ללא הפסקה".
במשך שעתיים האש נמשכה כשהחיילים שוכבים בשטח פצועים. בקשה של מפקדי הכח להשיב באש מרגמות 81 מ"מ נדחתה כדי לא לחשוף את הנשק החבוי בהר הצופים. סביב השעה 15:00 הודיעו שהירדנים מסכימים להפסקת אש.
אנשי או"ם משני הצדדים הגיעו לשטח, ובצד הישראל, קולונל פלינט שהיה ראש ועדת שביתת הנשק, החל לגשת אל הפצועים, ויחד עם חיילים נוספים התחיל פינוי שלהם. הם לא הספיקו לזוז כמעט בשטח, והאש הירדנית התחדשה. גם הקולונל פלינט הקנדי, תוך כדי שהוא מניף דגל לבן, ומנסה לפנות פצוע, נהרג ממנה. בסוף האירוע, היו 4 הרוגים לכוחותינו ובנוסף אליהם קצין האו"ם הקנדי. רק בשעות הערב האש הפסיקה, וניתן היה לפנות את גופות ההרוגים והפצועים...
מי הוא החייל הגיבור של 1964 על הר הצופים? חגי בר אוריאן,עלה לקראת סוף שירותו להר בתפקיד חבלן. נצרת רימון שהתשחררה תוך כדי נטרול נשק ישן, הבהירה לחבלנים כי אסון עומד לקרות. חגי לקח את הרימון יצא איתו מהבניין מלא התחמושת, וכדי לא לפגוע בחיילים ששהו בחוץ באותה עת, חיבק אותו אל קירבו ונהרג. במשך כ50 שנה, היה הסיפור מושתק לגמרי. את סיפורו המלא אתם מוזמנים לשמוע בפודקאסט בקישור המצורף. לחצו כאן להאזנה
לחצו כאן להאזנה
מתי הסתיים כל הסיפור הסודי של ההר? ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים, ועם ההצטרפות הירדנית למערכה, היה חשש כבד שההר יפול בידיהם על 120 החיילים השוהים שם, בנוסף להיותו נקודה אסטרטגית השולטת על כל מרחב ירושלים. לכן כוחותינו עשו את מירב המאמצים לחבור אל הכוחות השוהים בהר ואכן הצליחו לכבוש את הדרך אליו ולחבור לכח השוהה שם שסבל מהפגזה כבדה, כבר ביומה הראשון של המלחמה. אבל הפירוט המלא של היום הזה, זה כבר למאמר נפרד...
הכתבות המצורפות הינן באדיבות ארכיון עיתונות יהודית הסטורית JPRESS של הספריה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב