מלחמת ששת הימים - הרקע למלחמה
מלחמת ששת הימים הרקע למלחמה – על קצה המזלג...
השנים שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, היו שנים מאוד מתוחות בגבולות השונים של מדינת ישראל. מדינות ערב שסביבנו, מעולם לא השלימו עם קיום המדינה החדשה, שבעיניהם הייתה פרויקט זמני שעתיד להסתיים בקרוב, והפרויקט הזה בתפיסה הערבית, גם יושב על אדמות שלהם. ולכן, אחרי המפלה המוחצת שלהם במלחמת העצמאות, ניסו לאורך השנים "להציק" ככל הניתן, במסגרת מגבלות הכח שלהם.
בגבול המצרי היו אלו הפדאיון – מחבלים (שקיבלו רוח גבית וגם מעבר לזה מהממשלה המצרית) שחדרו לשטחי מדינת ישראל וביצעו פיגועים.
בגבול הירדני עברו חוליות טרור ללא הפסקה לשטח מדינת ישראל וביצעו פיגועים, אשר בתגובה אליהם, ביצעה מדינת ישראל את פעולות התגמול המפורסמות, כשהמפורסמת ואולי החשובה מכולם בהקשר למלחמת ששת הימים, הייתה פעולת סמוע ב1966, כחצי שנה לפני מלחמת ששת הימים, במהלכה פוצץ צה"ל עשרות בתים בכפר סמוע ופגע בעשרות חיילים ירדניים. מעבר לחוליות הטרור, ירושלים הייתה מחולקת ממש בלב העיר ("העיר אשר בדד יושבת ובליבה חומה") בין ישראל לירדן. על רקע זה, פתחו חיילים ירדנים מידי פעם באש לעבר אזרחים / כוחות ישראליים שישבו / עברו בסמוך ל"קו העירוני".
בגבול הסורי, עיקר ההתנגשויות היו על רקע מחלוקת בנוגע ל"שטחים המפורזים" שנמצאו בגבול בין ישראל לסורים, כשלתפיסת הסורים נאסרה בשטחים אלו כל פעילות ישראלית, ובתפיסה הישראלית, נאסרה רק פעילות צבאית, אבל פעילות אזרחית ובעיקר פעילות חקלאית מותרת לגמרי. על רקע זה, מידי כמה שבועות/חודשים התנהל מעגל קבוע שבמסגרתו חקלאים ישראלים יצאו לעבד את השטחים החקלאיים, הסורים ירו עליהם, צה"ל הגיב באש והסורים חזרה וכו'. הסובלים העיקריים היו קיבוצי עמק הירדן, אצבע הגליל ועמק החולה, שחטפו מנחת זרועם של הסורים שמוצביהם שכנו ממש מעליהם, ובמשך 19 שנים לא ידעו שקט רציף.
אחת מהתקריות האלו מול הסורים, חודשיים לפני מלחמת ששת הימים, הייתה מהזרזים המשמעותיים ביותר ככל הנראה לפרוץ המלחמה. היא ידועה בתור "יום הקרבות של ה7 באפריל"
7/4/67 יום שישי כ"ו אדר ב' היה זה יום הקרבות המשמעותי ביותר בין צה"ל לבין הסורים, והוא נזכר ככזה בעיקר בגלל עוצמת והיקף האש ובגלל התוצאות שלו שכללו החרבה כמעט מוחלטת של קיבוץ גדות, וכן 6 מטוסי מיג סורים שהופלו.
הכל התחיל כבר בשבוע לפני כן כאשר הסורים ירו (ב2/4 ו 3/4) לעבר "חלקה 52" – אחת מהחלקות החקלאיות שעובדו על ידי חקלאי קיבוץ האום ממזרח לכנרת, והיו בתוך המחלוקת על הכניסה לשטחים המפורזים.
האש הפסיקה למשך מספר ימים בעיקר בגלל שמזג האוויר לא איפשר עבודות חקלאיות. אבל ברגע שניתן היה לשוב ולעבד את החלקה, יצאו החקלאים לעבד אותה.
בשעה 9:00 בבוקר יצא חקלאי רכוב על טרקטור מקיבוץ האון רכוב והחל לחרוש את האדמות ממזרח לכנרת בחלקה "52" (כך היא נקראה וצוינה במפות).
בשעה 9:45 נפתחה אש ממוצב שישב במורדות הדרום-מערביים של רמת הגולן ממש מעל האון (מוצב חרבת בטין), לעבר הטרקטור, ובתגובה, צה"ל שהיה מוכן בגזרה כבר מראש, ירה לעבר המוצב בארטילריה (תותחים). טנק סורי שישב במוצב, פתח באש פגזים (מה שלמעשה מהווה הסלמה של האירוע) וברח לאחור למקום מוגן. טנקי צה"ל שהיו מוכנים גם הם לאירוע, החלו להמטיר פגזים על המוצב הסורי. הטנק הסורי יצא מידי פעם ותקף שוב, ושוב נסוג. בזמן הזה, הטרקטור הוחלף בטרקטור משוריין והחקלאים המשיכו בעבודות, מתוך הבנה שבמקום בו תעבור המחרשה, שם יעבור הגבול.
בשעה 11:10 הסורים הגבירו את עוצמת והיקף האש ולמוצב חרבת בטין הצטרף מוצב מזרעת ע א-עדין הסמוך שהמטיר אש מרגמות כבדה. בין לבין ניסו אנשי או"ם ששהו באיזור לגשר בין הצדדים ולהכריז על הפסקות אש, אך בכל פעם שהוכרזה אחת כזו, הסורים הפרו אותה מיד והאש נתחדשה, וכך לאורך שעות. מאש המרגמות הכבדה, נפצע קשה סג"מ ישראל גלברזון, הוא פונה לפוריה ונפטר מפצעיו
מוטי הוד, מפקד חיל האוויר (ובן דגניה הסמוכה) קיבל אישור מראש הממשלה לוי אשכול ומהרמטכ"ל להפעיל את חיל האוויר והזניק מטוסי קרב שהיו מוכנים כבר, מבסיס רמת דוד. אלו יצאו לתקוף את המוצבים הסורים בכל גזרת מצוקי האון, כדי לשתק את האש הארטילרית. בהנחיית אשכול ניתנה הרשות במקרה הצורך "להגיע עד חצי הדרך לדמשק".
לאחר תקיפת המוצבים חזרו מטוסי הגל הראשון לבסיסם, ובמקומם הגיעו מטוסים נוספים בהמתנה למטוסים סוריים שיגיעו, ואלו אכן הגיעו. הקרב בין המטוסים התרחש מעל איזור מחנה נפח, ובסופו (בין השעות 14:30-16:00) הופלו 6 מטוסי מיג 21 סורים, "פאר היצירה הסובייטית" של אותם ימים.
בתוך הזמן הזה, התחילו הסורים בהפגזת קיבוץ עין גב בכ100 פצמ"רים ופגזים, ובמקביל בהתקפה הקשה ביותר, הופגז קיבוץ גדות, שחטף במשך חצי שעה, אש תופת שפגעה כמעט בכל בתי הקיבוץ. בתום יום הקרבות שנגמר בהרוג אחד לכוחותינו, 6 מיגים לסורים, ועשרות בתים הרוסים בקיבוץ עין גב וגדות, חזרו הטרקטורים לעבד את החלקה הסמוכה לאון, עד שעות החושך.
המצעד התחיל באצטדיון בגבעת רם, ומשם המשיך לרחבי העיר לאורך 6 ק"מ. ממש בזמן שהמצעד צעד, החלו להגיע לרמטכ"ל יצחק רבין ולבכירי הצבא דיווחים על התקדמות כוחות מצריים לעבר חצי האי סיני, בניגוד להסכמים. המצרים טענו שהם נכנסים לכוננות חרום לאור דיווחים על ריכוז כוחות ישראליים אל מול הגבולות, בדגש על גבול סוריה, שאיתה, היה למצרים הסכם הגנה משותפת. בפועל, מי שכנראה העביר את הדיווח הכוזב למצרים, על ריכוז כוחות, היו הסובייטים.
מדינת ישראל החלה להכנס למצב של כוננות וגיוס מילואים, על רקע ההבנה שהמצרים עלולים לפתוח במלחמה. ואם זה לא מספיק, המצב הלך והסלים בשבועות הבאים.
לתקופה הזו שבין יום העצמאות 1967 לבין פרוץ המלחמה קראו "תקופת ההמתנה"
הבעת סולידריות לאורך כל תקופת ההמתנה, והאיום המרחף על עתידה של מדינת ישראל, הביעו רבים ברחבי העולם את רצונם להגיע לארץ, להתגייס לצבא או להתנדב לכל משימה שנצרכת, מכיוון שאחוז גבוה של כח העבודה של המשק הישראלי היה מגוייס באותה עת, ולמעשה המשק היה תקוע. הסולידריות הגיעה מקהילות יהודיות ברחבי העולם וגם מקבוצות לא יהודיות
ב4/6/67 כ"ה באייר תשכ"ז יום ראשון נערך דיון של ועדת השרים לענייני ביטחון. בועדה כפי שנחשף בפרוטוקלים לפני מספר שנים, סוכמו הדיונים בדברים הבאים:
"לאחר שמיעת דין וחשבון על המצב הצבאי והמדיני, מפיהם של ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון, ראש המטה הכללי של צה"ל וראש אמ"ן, קובעת הממשלה, כי הצבאות של מצרים, סוריה וירדן ערוכים להתקפה רב־חזיתית ומיידית, המאיימת על קיומה של המדינה.
ב. הממשלה מחליטה לנקוט בפעולה צבאית שתביא לשחרור ישראל מטבעת התוקפנות המתהדקת והולכת סביבה.
ג. הממשלה מסמיכה את ראש הממשלה ואת שר הביטחון לאשר למטה הכללי של צה"ל את מועד הפעולה.
ד. חברי הממשלה יקבלו בהקדם האפשרי את האינפורמציה הנוגעת לפעולות הצבאיות שתיערכנה.
ה. הממשלה מטילה על שר החוץ למצות כל פעולה מדינית אפשרית כדי להסביר את עמדת ישראל ולרכוש את תמיכת המעצמות".
ממשלת ישראל וצה"ל החליטו על פתיחת המלחמה, עם מבצע מוקד שיחל ביום למחרת ב7:30 בבוקר עם תקיפת שדות התעופה של מצרים, ובמידת הצורך במידה ותיפתח אש סורית / ירדנית, יגיבו הכוחות מקומית בהתאם להחלטת שר הביטחון.
מלחמת ששת הימים, החלה.
תמונות העיתונות באדיבות "ארכיון עיתונות יהודית הסטורית JPRESS של הספריה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב"