הרב הנזיר - סיפור על אחד מזקני ירושלים

פינה יומית בארץ ישראל / אביתר ליכטמן
מזקני ירושלים

וזקן אחד היה בירושלים באותם ימים, וחכם היה, וצדיק היה, ומעורב עם הבריות היה ושונה מכל בריות שבימיו היה, שהיה כל ימיו מתאווה.

ושמא תגידו בידוע שכל בני אדם מתאווים. זה לאוכל, וזה לכסף וזה לדברים אחרים ולא היה שונה מכל בני אדם בתאוותו, אומר לכם כי שונה ושונה היה בעוד כל בני אדם מתאווים לדברי עולם הזה שבין רגע היו ובין רגע פסקה תאוותם, היה אותו זקן מתאווה תאווה אחרת לגמרי, והיה מתפלל ומתבודד בכל יום ויום למלא תאוותו, ומה הייתה תאוותו שעליה הרחבנו כ"כ?
אותו זקן היה מבקש להידבק במנהג אבותיו יחידי סגולה שבדורות עברו, והיה מבקש ומתאווה להשיג מידת נבואה כאליהו בשעתו, וכזכריה בשעתו, וכל ימיו היה שואל אימתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי

ולא היה כאותם האומרים זאת וממשיכים במעשיהם כבכל יום, אלא היה גולה למקום מדבר וציה וצלמוות ומתבודד ומתפלל, ואף גזר על עצמו גזירה שעין לא ראתה באלו הדורות, ומה הייתה זו הגזרה?

גזר על עצמו אותו זקן, שלא לגזור את שערותיו ולא להעלות מורה על זקנו וראשו, ולא לשתות יין, כשמשון בשעתו וכשמואל בשעתו, וכאותם יחידי סגולה

והיו בני ירושלים מסתכלים בזקן זה, וחלקם שלא מכירים בו תוהים על מנהגו זה של איש תורה לסובב בירושלים עם שיער ארוך לראשו והיו אומרים שמא מנהג צעירים שבדור הוא נוהג, ובעלי עין היו מסתכלים בו ורואים בו מראה איש אלוקים שבאותם דורות עבר

והיה אותו הזקן צמא כל ימיו לנבואה, ומגיע למקום שריד בית המקדש, וכמו מלקט תפילות שהשאירו שם תאווים אחרים לקרבת אלוקים, ומתחנן על נפשו לזכות להארת שמיים, ולחונן עפר ירושלים.

ובאותם הימים, קמה מדינת ישראל, וראה אותו זקן התגשמות נבואות הגאולה שחזו נביאי עמו, ושמח ועולץ, ומיד באו ימים אחרים, ושמועה אשר כל השומע תצילנה שתי אוזניו באה לעולם, והיה הקודש ומקום שריד בית ה' נופל בידי צבאות ערב, והוא אנה הוא בא, בוכה וזועק על גלות השכינה בדורו.

ונדר אותו זקן שלא יצא מפתח ביתו עד כי ייגאל שוב שריד בית מקדשו, והיה מתפלל בביתו ומניין אנשים מגיעים עימו, ובימים הנוראים היו הם מתפללים והוא מכוון כוונות והיה מוריד השופר ממקום מסתורו והיו נשמעות התקיעות מקצה העולם ועד קצהו.

ובאו ימים אחרים, י"ט שנים לאחר מכן, והיה חתנו צועד בראש הקרב כאחוז שרעפי קודש, והגיע עם אותם החיילים על מקום שריד בית המקדש והיה נופל על הרצפה וזועק שכינה במקום שכינה במקום, שהחיינו וקיימנו, והיה מתפלל לזכר אותם הקדושים. וזוכר הוא את חמיו אבי אשתו כמה היה מתאווה ומתפלל לרגע זה, ושלח מרכבות של אש לאוספהו מביתו, ובין כך ובין כך תקע באותו שופר הלוך ותקוע כמו מפיל כל חומות שבין עם ישראל לעם ישראל ובין עם ישראל לשמים.

והנה הגיע אותו הזקן, שנדרו הותר, ולא היה מחסום לדמעותיו, והיה רץ על שריד המקדש כמרחף, והנה נשען על האבנים, ונדמה לכל אותם הצופים במחזה כמלאך ה', ודבקו ידיו וליבו באבנים שעה ארוכה עד שנדמו כבשר אחד. ויש אומרים שאף שמע קול מידבר אליו מבין האבנים ומגיע מקצה חדרי ליבו עד קצה חדרי ליבו והיה אומר, עתה זכיתי למלא תאוותי זו שדרשתיה כל ימיי, שהחיינו וקיימנו, מנחם ציון ובונה ירושלים, לשנה הזו בירושלים הבנויה.---הרב דוד הכהן, המכונה הרב הנזיר, היה מראשוני האזרחים שהגיעו לכותל לאחר שחרורו ודבק באבניו, אחרי נדר בן 19 שנה. היה חותנו של הרב שלמה גורן.

ערב יום ירושלים. חג ירושלים שמח!
אביתר ליכטמן, מורה דרך ומרצה