יעקב וייס - סיפורו של הרוג מלכות

פינה יומית בארץ ישראל/אביתר ליכטמן
אדית היקרה. לו הייתי יכול. הייתי מתחיל הכל מחדש
יודעים אנו כי קץ המערכה הזאת אחד יהיה, אחד מוכרח להיות סופה: עמנו ישיג את חרותו. על כן שקטים אנו, יותר מזה מאושרים אנו, כי אין לך אושר גדול מאשר להקדיש את החיים למען אידיאל ברזל ולדעת כי אנו הננו במישרין - אחד ממגשימיו

כמעט שבת שלום לכולם! את הדברים האלו כתב בחור צעיר בן 23 בשם יעקב וייס.

כשהוא היה בן 19 בלבד, פרצה השואה במלוא עוזה בהונגריה. יעקב לא התבלבל, אימץ לעצמו זהות נוצרית שיקרית, השיג מדי צבא הונגרי, ונכנס למשרדי ממשלה בעיירות שונות, בביטחון גבוה, וגנב משם מסמכי זהות של גויים.

את המסמכים היה מעביר ליהודים אחרים, וכך היה מסייע להם להימלט מזרועות הנאצים. את משפחתו, שנספתה כמעט כולה, הוא לא הספיק להציל.

חדור רוח שליחות, לאחר שהצליח לעבור את השואה בחיים, החל בתהליך הכשרה לקראת העפלה לארץ, וזו אכן הגיעה. לאחר שנתפס, כשאר המעפילים, הושם בעתלית, ושוחרר על ידי הפלמ"ח, התגייס להצלת עמו בשנית, דרך בית"ר והאצ"ל.

בימים אלו, לפני 73 שנים, השתתף יעקב, שכמה פעולות כבר היו מאחוריו, בפעולת שחרור חברי המחתרת מכלא עכו. במהלך הפעולה הוא נתפס יחד עם מאיר נקר ואבשלום חביב.

מאיר נקר, ביקש מאימו שתקדיש את שעות הביקור המעטות שיש לה, עבור יעקב, שאין לו משפחה כמעט בעולם (בהמשך אחותו הצליחה להגיע ארצה). גזר הדין עליו הכריזו הבריטים היה מוות בתליה.

לאחותו היחידה אדית, הוא כתב אני ידעתי שדרך זו היא מסוכנת. אבל ידוע שבכל מלחמה יש קורבנות. ואם אנו רוצים להגיע למדינה עברית עצמאית, גם אנחנו צריכים להביא קורבנות. אני לא מצטער. לו הייתי יכול להתחיל מהתחלה, הייתי עושה הכל אותו דבר..אל תצטערי. אני מחבק אותך באהבה ומנשקך, אחיך האוהב בשעת לילה, בהפתעה, נלקחו השלושה לתא הגרדום. בזה אחר זה, שרו את התקווה, עד שקולם נדם. חבריהם, המשיכו בשירה אדירה שהרטיטה את אוויר הכלא, והמשיכו את התקווה..

ואנו, אומרים להם, אתם ניצחתם. קמה מדינת היהודים. אנחנו ממשיכים את שירת התקווה שנגדעה...
שבת שלום, אביתר ליכטמן, מורה דרך ומרצה