*מחברת אחת דהויה בת כ80 שנים, ובה שמות על גבי שמות, פרטיים ומשפחה, וכולם שמותיהם של ילדים, מספרת סיפור ציוני של גבורה, הקרבה והרבה הרבה נחישות - "מחברת לוזיה" - חלק א'*
התקופה הייתה אמצע שנות ה40, ובסוריה, החלו יותר ויותר להצר את צעדיהם של היהודים וגם את זיקתם לארץ ישראל ולציונות.
במוסד לעלייה ב', הוחלט להגביר את הפעילות להעלאת יהודי סוריה לארץ בדרכים לא חוקיות. בקרב יהודי סוריה אשר הרבה מהם חיו בקהילות מבוססות עד אז, היה חשש כמובן מהלא נודע שבדרך לארץ ובארץ ישראל עצמה.
כל יציאה כזו של יהודים, הייתה חייבת להיעשות בחשאיות מוחלטת ובקבוצות קטנות מאוד. ההבנה במוסד לעלייה ב' ובקרב ההנהגה הייתה שאם ידאגו לשלוח קודם רק את הילדים, הדבר ישמש כמעין מגנט עבור ההורים שישארו מאחור והם יעשו כבר מאמצים גדולים להתאחד עם ילדיהם בארץ.
כדי להקל על הפרידה, הוחלט להצמיד בהרבה מן המקרים זוגות אחים, כדי שאח גדול ישמור על האח הקטן במסע.
אצל רבים מהילדים, ההודעה הייתה פתאומית. הם חזרו מבית הספר וגילו שממש תוך כמה שעות הם יוצאים למסע ארוך, שבסופו יפגשו את הארץ המובטחת.
החשיפה הקצרה הייתה כדי למזער את הסכנה שהילדים יפלטו את המידע החשאי בקרב חבריהם ושכניהם ויסכנו את כל המבצע.
לעת חושך, היו מתכנסים במקומות שונים בעיר ובין השאר בבתי הקברות שהיו שוממים לעת ליל, ומשם עושים את דרכם בתחילה במשאיות ורכבים, חבויים מעיני העוברים והשבים, עד לקרבת הגבול שם היו צועדים את הדרך ברגל.
אבל גם כשיצאו משטחה העוין של סוריה, הסכנה לא תמה ואף גברה. הפעם היו אלו הבריטיים שניסו לאתר שוב ושוב את קבוצות העולים בשטח הארץ רגע לפני שהתערבבו באוכלוסיה...
מי זה מנחם לוזיה שעל שמו המחברת? איך ובעיקר איפה (ואיזה ריח היה שם?) הילדים הסתתרו מפני הבריטים, ואיזה טראומה קולינרית הם חוו בארץ לראשונה? כל זאת ועוד בחלק ב':)