פינה יומית בארץ ישראל/אביתר ליכטמן
מה נשתנה הפסח הזה?
כמעט ליל סדר שמח לכולם! והיום קצת דברים היוצאים מן הלב, בתקווה שיכנסו אל הלב:)
פסח, חג האביב. הכל פורח בחוץ במלוא העין, הירוק הכי ירוק שיש רגע לפני שיצהיב, הנחלים עוד רטובים וזורמים, נדידת הציפורים בעיצומה, ואנחנו? אנחנו סגורים וספונים, והטבע קרוב כל כך ורחוק כל כך.
אל זה נוספה כמובן תחושת הריחוק מהמשפחה המורחבת. בחג הכל כך משפחתי הזה, שבו אנחנו מציינים את הפיכתנו לעם אחד, דווקא בו אנחנו מסתגרים איש איש בביתו.
וחשבתי על פסח לאורך ההסטוריה שלנו. ועל פסח אחד ברוסיה הסובייטית. על נתן שרנסקי, אסיר ציון ששאף לעלות לארץ ונכנס לכלא הסובייטי על שאיפותיו. ועל כך שבכלא, נכנס לבידוד בצינוק ממש בסמוך לפסח. במקום שגם ככה פסח שם הוא נוראי, אבל עד אותה עת לפחות היה בתא עם אנשים, ובאותה שנה, לבד לבד בבידוד בצינוק.
וכשהוא שם בעומק המאפליה, הוא מספר שחשב רגע מה ישמש אותו בליל הסדר כמצה, מה יהיה מרור, ואיזה יין הוא ישתה? וכשהוא הסתכל על כוסות המים בתא הוא החליט שהם יהיו היין. ועל הלחם העבש והיבש, שהוא, דווקא הוא יהיה השנה המצה. והמלח, המלח יהיה המרור.
באותה שנה, תוך כדי שהוא חוזר שוב ושוב על משפטים בודדים אותם זכר מההגדה, וצועק אל סוהריו המפוחדים מהאסיר שחשבו שהוא קורא למרד אצל שאר האסירים, "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", דווקא שם מספר שרנסקי, שהוא, בתוך השחור והסורגים, הצליח לדמיין את עצמו עם ילדים, ונכדים, בארץ ישראל, יושבים סביב שולחן סדר ערוך כל טוב, ושם במקום הזה, הוא הרגיש בן חורין, במחשבה ובלב.
ועם המילים האלו של שרנסקי, אני לומד להסתכל על המציאות קצת אחרת. אמנם הטבע רחוק, אמנם ההרכב המשפחתי מצומצם, אבל לגמרי לגמרי בני חורין בארצינו. ובתקווה שגם במחשבותינו וליבנו.
פסח כשר בריא ושמח לכולכם. אביתר ליכטמן, מורה דרך ומרצה.