*עשרה דברים מעניינים על ט"ו בשבט - חג האילנות - מוזמנים להעביר הלאה לחברים - טו בשבט שמח!*
# *אוכלים פירות יבשים לכבוד ט"ו בשבט?* ובכן המנהג הזה החל בגלות בכלל. הרעיון היה שבחג שמחבר בין העם לאדמתו, נזכור את ארץ ישראל ע"י אכילת פירותיה.
# *איך זה קשור לפירות יבשים?* הדרך היחידה להביא מפירות הארץ לרוב העם היהודי שישב בגלות, מבלי שירקבו בדרך הארוכה, הייתה לייבש אותם. וכך צימוק קטן ומתוק היה מזכיר נשכחות לאומיות.
# *במקומות מסויימים באירופה*, נהגו ביום הזה כיום שמחה בתלמודי התורה ובתי הספר היהודיים, והמורים היו מחלקים לתלמידים "יין שרף" ולשמוח עמהם. או בשפתינו, הרימו איתם שוטים של לחיים (אין באמור משום עידוד וכו;)
# *בצפת, אחת מארבעת ערי הקודש* שהביאה לעולם בין השאר את סדר קבלת השבת, לכה דודי ועוד פירות תורניים, עמלו גדולי הרבנים גם על "סדר ט"ו בשבט" שהלך ונפוץ בעולם, בו, כמו בליל הסדר ובראש השנה, אוכלים מפירות הארץ הטובה יחד עם ברכות לפי סדר שמיוסד על רעיונות תורניים וקבליים.
# *אם תוציאו רגע את האף מהדלת* , תגלו שממש קר עכשיו בחוץ, מה שאומר שט"ו בשבט, חג הנטיעות, הוא זמן לא כל כך מתאים לנטיעות. אז מה הקשר שלו לענייני פירות וצמחים? ראש השנה לאילנות כמו שהוא מכונה במשנה, הוא הזמן בו מתחלפת שנה בעולם הפירות בהיבט הלכתי (ערלה- מספר השנים שצריך לחכות עד שמותר לאכול את הפרי, מעשרות - הפרשת אחוז מסויים מהפירות לכהנים / אביונים וכו' לפי שנת המעשר שחלה מט"ו בשבט עד ט"ו בשבט ועוד)
# *רגע רגע רגע...* אז מי סיפר לנו ולמה ש"כך הולכים השותלים...בט"ו בשבאאאאטטטט"? אוו שאלה מצויינת... התשובה הקלאסית היא שהרב זאב יעב"ץ, תלמיד חכם גדול ומחנך במושבה זכרון יעקב, אשר רצה לחבר את תלמידיו במושבה ההולכת ומוקמת, אל ארץ חמדה, מצא בשנת 1890 דווקא את היום הזה שקושר בין העם לארצו, כזמן מתאים לנטיעות והעמקת שורשים, ולקח אותם במסיבה גדולה וברוב עם לעשות זאת - בקיצור "הגיע עת לטעת"
# *אבל כמה שנים לפני כן* כבר, במושבה יסוד המעלה יצאו לנטיעות המוניות דווקא ביום הזה, ויתכן שמשם הייתה ההשראה שלו.
# *מכירים את הסתדרות המורים?* אז ב1908 היא הכריזה על ט"ו בשבט כיום רשמי לנטיעות עצים ברחבי ארץ ישראל. בין ההכרזה הזו לרעיון של הרב יעב"ץ היו עוד כמה מוסדות כמו כמובן...מקווה ישראל שהפכו את התאריך לחג הנטיעות.
# *אחד מהדוחפים לקבלת ההחלטה של ההסתדרות* היה מחנך בשם חיים לייב זוטא, שהספיק להיות גם מנהל בית הספר למל ועוד כמה דברים. נסיים במילותיו המקסימות משנת 1904 על היום הזה כפי שחוו אותו בגלות, ועל שאיפותיו לקיים אותו בארץ חמדה.
# *בגלות*: "ואוכלים הם תלמידיי את הצמוקים ואת התמרים, את הקציעות ואת החרובים שהם להם פירוש מספק על אשר שמעו אודות ברכת הארץ, מרגישים הם את טובה של הארץ ומתגעגעים אחריה"
*ועל השאיפה לחידוש הנטיעות בארץ ישראל*: "התלמידים בלווית מוריהם הולכים ונוטעים עצים על אדמתנו אנו, אדמה חביבה ויקרה, והארץ הנשמה מקבלת בחיבה את הנטיעות שמטהרות את האוויר, שמזכירות לאדם כי עץ השדה הוא...אשרי הילד שנוטע לו נטיעות מתוך ארצו... אשרי העם שנוטע לו נטיעות בתוך ארצו"
יאללה! מוזמנים להעביר הלאה