ראובן פרייברגר-ירון / סיפורו של משורר, לוחם וניצול שואה

פינה יומית בארץ ישראל/אביתר ליכטמן
"והבוקר, אלמן נאמן. שק אפור על מתניו יחגור. מצפון ועד תימן. אין קרן אור"
שלום לכולם. אנחנו בימים של בין זכרון השואה, חללי צה"ל ועצמאות..כשאנחנו מדברים על נצר אחרון, אנחנו רגילים לחשוב על פליטי שואה, אחרונים ממשפחתם, שנהרגו דווקא במלחמת העצמאות. אך היו גם כאלו, שנהרגו לאחר מכן. כזה היה ראובן פרייברגר, או בשמו המעוברת ראובן ירון.

ראובן היה נער צעיר בשנות השואה. בן למשפחה מוכרת בזאגרב שבקרואטיה, ואביו הרב שלום, היה רבה הראשי של העיר. כשרוחות המלחמה נשבו במדינה, והנאצים ימ"ש החלו להפעיל את ממשלת הבובות שלהם במדינה, הצליח הרב שלום להבריח את בנו, יחד עם עוד נערים, אל מחוץ למדינה. המסע עבר מקרואטיה לאיסטנבול ומשם לארץ ישראל. הילדים נקלטו בקיבוץ שער העמקים ושם החלו את דרכם בארץ.

הוא גדל, הספיק גם לשהות בקיבוץ שריד והשקיע את עיקר זמנו בתחום המוסיקלי. כתיבה, הלחנה, הוראה ובעיקר ביטוי נפשו הכאובה על כל בני משפחתו שנרצחו על ידי הנאצים, כשהוא, לפיד אחרון ושריד למשפחתו הענפה מתחיל ענף חדש בארץ ישראל. הוא הספיק להתחתן עם אראלה אך לזוג ירון לא נולדו ילדים.

על אף שירון היה שרי אחרון למשפחתו, היה ברור לו כי חלה עליו חובת השירות למען המדינה, מפלטם מבצרם היחיד של היהודים והוא התגייס לשירות קרבי.

במבצע קדש, בעת שירותו כחייל מילואים בגזרת סיני, נהרג ראובן במסגרת קרב באיזור דהב, והניצוץ האחרון של משפחת פרייברגר כבה.

בכתביו, נמצאו בין השאר המילים הבאות: "יש אנשים שעדיין שומרים בלבבם להבונת קטנה. של אמונה באדם. של תקווה. הם עדיין רוצים להאמין כי האנושות טובה. את אותם אנשים נוהגים לכנות "תמימים". אך אני אומר לך, כי אנו נהיה מאושרים. אנו, כל הצופנים בלבבם את אותה מדורונת קטנה, היפה כ"כ והתמה כ"כ. המוכנים גם להקריב את עצמם, למען שביב קטן של אש"

שורת השיר שפתחתי בה, נכתבה ע"י לאה גולדברג. השיר כמו אחרים, הולחן ע"י ראובן ירון. השיר מסתיים במילים: "הָאוֹר, הָאוֹר, יִזְרַח הָאוֹר". האור של ראובן כבה. אך בהעלאת זכרו, אנו נושאים את הלפיד, וקוראים: "יזרח האור". אורו של ראובן שמסר נפשו על מולדת שמשפחתו לא זכתה להכיר, יזרח על ידינו בהעברת סיפורו ודמותו.
אביתר ליכטמן, מורה דרך ומרצה.