פינה יומית בארץ ישראל/אביתר ליכטמן
יָדֵינוּ מִזְרָחָה נָרִים וְנִשְׁבַּעְנוּ, בְּדֶגֶל צִיּוֹן, בְּאַדְמַת הַמְּכוֹרָה, בְּכָל הַקָּדוֹשׁ וְיָקָר לְכֻלָּנוּ, בְּשֵׁם גִּבּוֹרִים וְחַרְבָּם הַשְּׁבוּרָה
כמעט שבת שלום לכולם:) הימים היו ימי אוגוסט, אך האווירה בתוך מקום התכנסות הקונגרס השישי בבאזל, הייתה סוערת. ההצעה על "העתקת" הרעיון הציוני, מציון לאוגנדה, הסעירה את הרוחות. התרגשות, בכיות, וצעקות שפילחו את חלל האוויר, הרעידו את האולם, ופילחו בין תומכי הרעיון ציוני, לבין תומכי רעיון אוגנדה.
נִשְׁבַּעְנוּ לִשְׁבֹּר אֶת כְּבָלָיו שֶׁל עַמֵּנוּ, יָדָיו לְהַתִּיר, הַפְּצוּעוֹת וּכְבוּלוֹת. לִפְרֹק עֹל הָרֶשַׁע מֵעַל צַוָּארֵנוּ, חוֹמַת הַגּוֹלָה לְנַתֵּץ עַד הַיְּסוֹד
בתוך כל הצעקות, קם מיכאל הלפרן, מראשי ארגון ציוני בשם פועלי ציון, שבהמשך חלק מפעיליו הבולטים, יהיו אנשי העלייה השניה, וחלקם יהיו ממייסדי ארגוני השמירה בארץ, דפק על השולחן, והחל לשיר.
לשיר? בתוך בליל הצעקות? בהחלט. את השקט שראשי הקונגרס לא הצליחו להשיג, הצליח מיכאל בשירתו, שהחלה בשירת יחיד ולאט לאט תפסה תאוצה.
ואיזה שיר הוא שר? את השיר המצוטט. "שיר השבועה" שמקורו ביידיש. שיר שמביע ברגש עמוק את הקשר בין העם היהודי לארצו, ואת חוסר שייכותנו לגלות.
וְאִם גַּם נָמוּתָה אַגַּב חֲלוֹמֵנוּ, אִם גַם לֹא נִזְכֶּה הָבִיאוֹ לְקִצּוֹ, אֲזַי אֶת הַדֶּגֶל נִמְסֹר לְאַחֵינוּ, וְהֵם שֶׁיָּבִיאוּ הָעָם לְאַרְצוֹ
חברי הקונגרס שהיו חצויים בדעותיהם לגבי הפתרון הפרקטי העכשווי למצוקת העם היהודי, לא עמדו בפני הרגש שהתעורר, והצטרפו רובם ככולם לשירתו של מיכאל, שנגעה בכמיהתו הבסיסית של עמ"י לאורך הדורות: לחזור לציון..
אגב, מי שחיבר את השיר, היה מחנך בשם יהושע פאלוביץ, שרק מספר שנים לאחר שחיבר אותו, יכל לפרסמו בפומבי (כשהגיע לאמריקה) , לאור הצנזורה הרוסית. השיר הפך להיות המנונה של מפלגת פועלי ציון.
אוגנדה הפכה להסטוריה, והעם היהודי זכר את שבועתו לציון:
יָדֵינוּ מִזְרָחָה נָרִים וְנִשְׁבַּעְנוּ, בְּדֶגֶל צִיּוֹן, בְּאַדְמַת הַמְּכוֹרָה
שבת שלום לכולם! אביתר ליכטמן, מורה דרך ומרצה