פינה יומית בארץ ישראל / אביתר ליכטמן
למות צעירה, למות, לא, לא רציתי.אך אם נגזר עליי לחיות היום, בשפך דם, בהרס האיום, אגיד: "ברוך השם ובעד הזכות, לחיות ובוא תבוא שעה למות, על אדמתך, ארצי, מולדתי".
את המילים על הגפרור שהצית להבות רובנו מכירים, וגם על החול והים שלא יגמרו לעולם, אבל המשוררת הצעירה, והגיבורה הגדולה חנה סנש כתבה עוד מספר שירים שהביעה בהם את ליבה ומאוויה, להישאר ולחיות, ולרקוד, ומצד שני גדול השעה והיעוד. בימים אלו, אנו מציינים 76 שנים להוצאתה להורג בהונגריה.
חנה, הנערה שעלתה מהונגריה, מצאה בארץ את מה שחיפשה, את ההגשמה הציונית, והייתה ממקימי קיבוץ שדות ים, הדריכה בתנועת נוער, והספיקה גם להיות תלמידתה של מניה שוחט בחווה החקלאית בנהלל. אבל הגפרור הציוני והיהודי המשיך להצית להבות בליבה של חנה, ששמעה על סיבלות אחיה באירופה, והתגייסה כמו רבים בישוב לצבא הבריטי כדי לקחת חלק במלחמה בצורר הנאצי.
אך שלא כמו רבים, נמנתה על קבוצה קטנה וסודית בשם "צנחני הישוב", שנועדו לנחות באירופה, בתוך קווי האויב, כשלוחי הצבא הבריטי מחד, וכשלוחי העם היהודי מצד שני, להצית את גפרור הלחימה בנאצים, להצטרף לפרטיזנים ועוד משימות בנסיונות להחליש את החיה הנאצית. לאחר שצנחה בגבול יוגוסלביה-הונגריה ולחמה לצד פרטיזנים במדינה בה נולדה, היו אלו שלטונות המדינה שלכדו אותה והעמידוה למשפט. האשמה: "בגידה במולדת".
המשפט היה מכור מראש, ולחנה היהודיה לא היה סיכוי. השופטים הציבו אותה מול כיתת יורים עוד לפני סיום המשפט, ולאחר מכן במשך שעות היא גססה, עד שנפטרה מפצעיה. בשנת 1993, בתיקון הסטורי מאוחר, נפתח משפטה באופן סמלי מחדש, במהלכו זיכו אותה מכל הסעיפים. חנה סנש שנקברה לאחר הריגתה בבית הקברות היהודי של בודפשט, זכתה שעצמותיה יועלו ב1950 לארץ ישראל בספינה, ולאות כבוד המתינו לה 3 ספינות קרב של חיל הים של מדינת ישראל הצעירה, והחלו משמר כבוד שנמשך כל הדרך הארוכה בה חיכו אלפי מלווים, עד למקום מנוחתה בהר הרצל בירושלים.
אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.אַשְׁרֵי הַלְבָבוֹת שֶׁיָדְעוּ לַחְדֹל בְּכָבוֹד.אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.
שתפו לזכרה
אביתר ליכטמן, מורה דרך ומרצה